הגוף החרדי מתאפיין בתנוחות ובתנועות מובהקות, כולן ניתנות לתצפית, רובן נשזרות זו בזו לכדי דפוס עקבי, ולחלקן הגדול יש גב הלכתי או קבלי וממילא נמצא בהן מימד סמלי. זאת ועוד: צריך לראות לא רק את מה שיש בגוף החרדי אלא גם את מה שאין בו.
מאת: פרופ’ גדעון ארן
פרופ' גדעון ארןעוד נחזור לאבחן קשיי הגוף החרדי להסתגל למצב ישיבה רגועה על הקרקע ברגליים משוכלות. נוסיף כאן שגם לישיבה החרדית על כיסא יש מאפיינים משלה, ויש בה העדר בולט של מאפיינים מסוימים. זוהי ישיבה המתקפלת לתוך עצמה, שואפת לצמצום נפח הגוף ולכינוס אבריו.
כצפוי, חרדי אמור להימנע מלשבת על כיסא בפיסוק. בעניין זה יש איסורים המדברים מפורשות על צניעות, ומרמזים על ההפקרות שבחשיפת אזור האבר. למותר להוסיף שישיבה כזאת אינה מתקבלת גם על פי קודים של מהוגנות אזרחית מערבית בכלל. פחדת צפוי הוא הממצא שהחרדי נמנע מלשכת על כיסא כשהיא מניח רגל על רגל.
חרדים אינם יכולים להצביע על איסור ברור בעניין אבל מציעים שני הסברים שבדיעבד: ראשית, יש בישיבה כזאת לגרות אדם להביא ״לידי הרהורים״ (בעלי אופי מיני). שנית, כתוב בשולחן ערוך שאין לשבת כך בבית הכנסת שכן אין זה יאה להיראות כך ״לפני המלך״. ואם בשעת תפילה כך או רצוי לנהוג כך בדרך כלל. היו בודדים שהעלו ספקולציה שבישיבה כזאת יש תצורה של צלב.
לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופ’ גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.
