העניין החרדי כגוף מתרכז בשליטה ביצר. בדת הרדיקלית היצר הוא תמיד שלילי, דבר המתבטא במוטו היהודי הקלאסי ״איזהו גיבור? הכובש את יצרו״ (מסכת אבות א: ד).
מאת: פרופ’ גדעון ארן
מפורסמות הן הדוגמאות למאמצי הפיקוח החרדי על תאוות הגוף השונות: על המין(רק לרבייה ובכפוף לתנאי אישות וטהרה קפדניים), על התיאבון (מינימום הכרחי להבטחת קיום בסיסי ולימוד תורה) ועל ההפרשות (אפילו כאן אסור ליהנות). בדומה לכך גם באשר לתאוות השינה, עוד חולשה גופנית מאיימת.
השינה היא חשודה. שהרי במהלכה פוטר האדם את עצמו מתורה, וזו כבר התחלת הדרך לחטאים. בשינה מתרופפת המשמעת הדתית והגוף עלול לתפוס אוטונומיה ובכורה. לכן מוכרזת מלחמה על השינה. מגדירים אותה כתופעה המציינת רשעות.
מינימליזציה של השינה
נדרשת מינימליזציה של השינה כמו של האכילה: רק לצורך החלפת כוח להמשך חיי תורה ומצוות. בנוסף למאמץ לפקח על השינה, שואפים לקצרה ככל האפשר, על ידי השכמה עם שחר, לעתים בחצות הלילה, ותרגולי יקיצה זריזה. בפולקלור החרדי מתהלכים סיפורים על רבנים המסתפקים בכוס תה ובשני ביסקוויטים ליום, ובשעת שינה אחת ללילה. בני תורה מתפארים ומתחרים ביניהם בלילות ללא שינה שהוקדשו ללימוד גמרא. זאת בנוסף לאירוע שבועי הידוע כ״משמר״: את הלימוד של יום חמישי ממשיכים אל תוך הלילה, עד הזריחה שלמחרת.
מה עושים שנוצרת העייפות?
כשנוצרת בקרב חרדים עייפות, רואים אותה כפינוק והיגררות אחר פיתויי הגוף. מגיבים באגרסיביות כלפי המנמנמים תוך כדי לימוד ומספרים בשבחו של רב אגדי שמעולם לא ״ניקר״ כביה המדרש. בהכשרה הישיכתית מלמדים טכניקות שונות של התגברות על עייפות. מתפתח פולחן סגפני, הכולל עינויים עצמיים המיועדים לשמירת העירנות חרף שעות ארוכות של לימוד.
שפיכת מים קרים על הראש לא מעוררת התרגשות אצל צופים. ראיתי בבתי מדרש קטנים בשכונות חרדיות מתמידים, שבשעות הקטנות, כשנעצמו עיניהם, הטיחו אגרופיהם או ראשם בשולחן עד כדי כאב חד שימנע נמנום. ידוע על רב מסוים שבהזדמנויות כאלו מועך בעקב נעלו האחת את אצבעות רגלו האחרת עד זוב דם.
לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופ’ גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.
