פרופסור גדעון ארן

״פגם ברית״. זהו מושג קבלי המתאר את העבירה החמורה של ״שפיכת זרע לבטלה״, באוננות או במשגל שלא לצורך רבייה אלא לתענוג. השימוש החרדי הרווח כתארים בעלי זיקה למושג נשגב ומרכזי כמו הברית כדי לציין התנהגות גופנית־מינית הנחשבת סוטה, אומר דרשני. על רקע זה בולט במיוחד ניסיון ההעלמה של תופעה שמן הסתם קיימת בקהילה.

לקוח מאת מאמרו של פרופ’ גדעון ארן “גוף חרדי”

הכחשות של עניינים גופניים, באמצעים סמנטיים, רטוריים ואחרים, לא מאפשרות דיון פתוח ואפילו בירור אלמנטרי של נושאים שכל הסימנים מעידים שהם מטרידים חרדים, כפרטים וכציבור. קיימת בחינוך החרדי מונופוליזציה רבנית של הטיפול בהיבטים גופניים רגישים, בעיקר בכל הקשור במין. מפקידים את הנושא בידי מומחים שלהם, תוך חסימת גישה למקורות חלופיים. יש מניפולציה ומינימליזציה של הידע בענייני גוף עדינים. כך נוצרות לאקונות מידע דווקא בתחומים שבהם יש מלכתחילה צורך וביקוש למידע.

דרך קיצונית אך בהחלט רווחת לטיפול בהיבטי גוף מסוימים בקרב חרדים, היא הימנעות מאזכורם, כאילו לא היו במציאות. בקהילה החרדית, דווקא בגיל ההתבגרות שבו הגוף המיני מתגלה ומעורר שאלות וחוסר ביטחון. נוצר מחסור משווע בהסברה ובעידוד. אצל החרדים, במיוחד בשלב זה שבו הפוטנציאל המשברי בשיאו, ההתייחסות הממוסדת היא אפסית כמעט. גיל התעוררות הגוף הופך להיות גיל הכחשת הגוף. בנוגע לגוף ולמין נוצרו בורות ומסחורין שיכולים להיות להם תוצאות קשות, כמו טראומות נפשיות הנגרמות בעקבות מה שנחווה ככישלונות בעת מבחן גופני מכריע – משגל ראשון בערב הכלולות.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

לדיסוננס שנוצר בין עדינות הנושא האינטימי לבין הבוטות של הטיפול בו, נביא דוגמה, בהחלט קיצונית. היא ממחישה גם את המעבר החד מאלם גמור למבול מילים המתבטא באיךספור חוברות, ספרים, דפי עלונים ואף פתקאות בכתב יד. בפתח רובם אזהרה שקריאתם מותרת לאברכים בלבד.

מאת: גדעון ארן

פרופ' גדעון ארןמבין שלל המקורות בנוסח ״כל מה שלא העזת לשאול״, ו״עשה זאת בעצמך״ בענייני מין, בחרנו להתמקד במעץ עלון הדרכה רבני, אותו ז׳אנר נפוץ בעולם החרדי, בעצם ״עשרת (ארבעה־עשר) הדברות״ של המשגל הראשון בחיי חרדי צעיר. טקסט חינוך ופיקוח חצי־רשמי זה נמסר לבני ישיבות לפני טקס נישואיהם. נתעכב מעט על המסמך האותנטי בגלל התוכנות הבסיסיות שהוא מספק לנו בנוגע לתפיסת הגוף החרדי וניהולו.

נפתח בציטוט חלקי מתוך ״השלמות התנהגות החתן בלילה הראשון״:

1. בעת קיום המצווה צריך להיות חושך גמור בחדר.
2. ליטול ידיים שלוש פעמים לפני ואחרי המצווה.
3. קודם למצווה צריך לקרוא ״קריאת שמע שעל המיטה״ ואחר כך לברך ״הריני רוצה לקיים מצוות פריה ורבייה כמו שציווני האל״.
4. אסור שיהיה ספר קודש בחדר, ואם יש ארון שקשה להוציאו צריך לכסות הספרים כשתי מפות. וכן לכסות את מזהת החדר.
5. קודם למצווה, אחרי יציאה מהשירותים, יש להכות קלות את הכלה ככרכיה שבע פעמים כדי שלא תסיח דעתה מקדושת קיום המצווה, ואז להמתין עד קיום המצווה 12 רקות.
6. יש לנשק ולחכק את הכלה קודם לזיווג שיעשה החתן באון להכניע את הכלה. ובעת הזיווג לנשק ולחבק פעמיים. ואם הכלה סוררת אז ארכע פעמים.
7. החתן יבקש מהכלה בקול חזק שתאחז עם ידיה באברו. כי למטה מאותו מקום פי חטאת רובץ.
8. כל הזמן צריך להיות מכוסים כך שאף אבר לא ייחשף.
9. צריך לבקש בתקיפות יתרה מן הכלה שתוביל את האכר לאותו מקום.
10. אם קריעת הבתולין תכאיב לכלה יש לפייסה על ידי כך שתבין שזו מצווה חשובה כמצוות הנחת תפילין.
11 . אם יצא זרע לפני שנכנס האבר למקום, על החתן להתריע בתקיפות לכלה. ואז לצאת מיד ממיטתה כיוון שרינה כדין נידה גמורה.
14. בסיום. לצוות עליה להביא תבשיל שישיב את רוחו ולספר את שבהו של החתן בפניו.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

טיבו הכפול של הגוף החרדי מתרכז בחלק מסוים שלו, במרכיב הכי גופני שבו, באבר הנקרא סתם ״אבר״ כי הוא אבר הגוף בה״א הידיעה ־ אבר המין. על האבר ומשמעותו הסמלית יש שפע מקורות יהודיים קלאסיים, בעיקר קבליים. נסתפק כאן בעניין אחד: האבר משמש ערכים דתיים של ״פרו ורבו״ ושל בריאה ״בצלם״ האל.

מאת: פרופסור גדעון ארן

אך האבר גם טומן בחובו את הסטייה הדתית של ״השחתת זרע לבטלה״. אבר המין החרדי הוא סמל הרע. לכן מסתירים ומכחישים אותו. כך הדבר בדתות (פוריטניות) רבות. אבל בשונה מרובן, אבר המין הוא גם אמצעי למימוש דתיות ויש לו גם ערך דתי בפני עצמו. הדבר ניכר בשמותיו.

שם מסורתי לאבר, שרווח בעולם החרדי, הוא ״אות ברית״ או פשוט ״ברית״. השם מתייחס לברית המילה הניכרת באבר, לציון הברית שבין העם לאלוהיו. כלומר, באבר זה מוטבעת יהדותו של אדם; כאן הסימן להשתייכותו האתנו־ לאומית, והמבחן לדתיותו. כאן הביטוי הגופני לבחירה ולסגולה של היהודי. אכן, כאן גם הביטוי הגופני של החטא, או חטא הגופניות.

יתרה מכך, הברית היא ״חותם אלוהים״; הנקודה האלוהית בגופו של היהודי. האל נמצא בגוף, במיוחד באותו חלק מן הגוף שהוא מאה אחוז גופניות. יותר מאשר בלב או במוח שהם גופניים־רוחניים.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופ’ גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

העניין החרדי כגוף מתרכז בשליטה ביצר. בדת הרדיקלית היצר הוא תמיד שלילי, דבר המתבטא במוטו היהודי הקלאסי ״איזהו גיבור? הכובש את יצרו״ (מסכת אבות א: ד).

מאת: פרופ’ גדעון ארן

מפורסמות הן הדוגמאות למאמצי הפיקוח החרדי על תאוות הגוף השונות: על המין(רק לרבייה ובכפוף לתנאי אישות וטהרה קפדניים), על התיאבון (מינימום הכרחי להבטחת קיום בסיסי ולימוד תורה) ועל ההפרשות (אפילו כאן אסור ליהנות). בדומה לכך גם באשר לתאוות השינה, עוד חולשה גופנית מאיימת.

השינה היא חשודה. שהרי במהלכה פוטר האדם את עצמו מתורה, וזו כבר התחלת הדרך לחטאים. בשינה מתרופפת המשמעת הדתית והגוף עלול לתפוס אוטונומיה ובכורה. לכן מוכרזת מלחמה על השינה. מגדירים אותה כתופעה המציינת רשעות.

מינימליזציה של השינה

נדרשת מינימליזציה של השינה כמו של האכילה: רק לצורך החלפת כוח להמשך חיי תורה ומצוות. בנוסף למאמץ לפקח על השינה, שואפים לקצרה ככל האפשר, על ידי השכמה עם שחר, לעתים בחצות הלילה, ותרגולי יקיצה זריזה. בפולקלור החרדי מתהלכים סיפורים על רבנים המסתפקים בכוס תה ובשני ביסקוויטים ליום, ובשעת שינה אחת ללילה. בני תורה מתפארים ומתחרים ביניהם בלילות ללא שינה שהוקדשו ללימוד גמרא. זאת בנוסף לאירוע שבועי הידוע כ״משמר״: את הלימוד של יום חמישי ממשיכים אל תוך הלילה, עד הזריחה שלמחרת.

מה עושים שנוצרת העייפות?

כשנוצרת בקרב חרדים עייפות, רואים אותה כפינוק והיגררות אחר פיתויי הגוף. מגיבים באגרסיביות כלפי המנמנמים תוך כדי לימוד ומספרים בשבחו של רב אגדי שמעולם לא ״ניקר״ כביה המדרש. בהכשרה הישיכתית מלמדים טכניקות שונות של התגברות על עייפות. מתפתח פולחן סגפני, הכולל עינויים עצמיים המיועדים לשמירת העירנות חרף שעות ארוכות של לימוד.

שפיכת מים קרים על הראש לא מעוררת התרגשות אצל צופים. ראיתי בבתי מדרש קטנים בשכונות חרדיות מתמידים, שבשעות הקטנות, כשנעצמו עיניהם, הטיחו אגרופיהם או ראשם בשולחן עד כדי כאב חד שימנע נמנום. ידוע על רב מסוים שבהזדמנויות כאלו מועך בעקב נעלו האחת את אצבעות רגלו האחרת עד זוב דם.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופ’ גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

הגוף החרדי מתאפיין בתנוחות ובתנועות מובהקות, כולן ניתנות לתצפית, רובן נשזרות זו בזו לכדי דפוס עקבי, ולחלקן הגדול יש גב הלכתי או קבלי וממילא נמצא בהן מימד סמלי. זאת ועוד: צריך לראות לא רק את מה שיש בגוף החרדי אלא גם את מה שאין בו.

מאת: פרופ’ גדעון ארן

פרופ' גדעון ארןעוד נחזור לאבחן קשיי הגוף החרדי להסתגל למצב ישיבה רגועה על הקרקע ברגליים משוכלות. נוסיף כאן שגם לישיבה החרדית על כיסא יש מאפיינים משלה, ויש בה העדר בולט של מאפיינים מסוימים. זוהי ישיבה המתקפלת לתוך עצמה, שואפת לצמצום נפח הגוף ולכינוס אבריו.

כצפוי, חרדי אמור להימנע מלשבת על כיסא בפיסוק. בעניין זה יש איסורים המדברים מפורשות על צניעות, ומרמזים על ההפקרות שבחשיפת אזור האבר. למותר להוסיף שישיבה כזאת אינה מתקבלת גם על פי קודים של מהוגנות אזרחית מערבית בכלל. פחדת צפוי הוא הממצא שהחרדי נמנע מלשכת על כיסא כשהיא מניח רגל על רגל.

חרדים אינם יכולים להצביע על איסור ברור בעניין אבל מציעים שני הסברים שבדיעבד: ראשית, יש בישיבה כזאת לגרות אדם להביא ״לידי הרהורים״ (בעלי אופי מיני). שנית, כתוב בשולחן ערוך שאין לשבת כך בבית הכנסת שכן אין זה יאה להיראות כך ״לפני המלך״. ואם בשעת תפילה כך או רצוי לנהוג כך בדרך כלל. היו בודדים שהעלו ספקולציה שבישיבה כזאת יש תצורה של צלב.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופ’ גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.